אולפני אשל
מאיר אשל ודני ביין באולפן הרדיו
הכל התחיל בשנות החמישים. מאיר אשל, מראשוני טכנאי הקול בארץ, היה טכנאי רדיו מיומן ומנוסה. בשנות הארבעים היה בין מקימי גלי צה"ל. עתה רצה ליזום ולחדש בתחום הקלטת הקול. הקרקע, כך הרגיש, בשלה: אמנים ישראלים רבים חיפשו בית שבו יוכלו ליצור מוזיקה. באותה תקופה לא היה בארץ מקום כזה. מאיר החליט לתת מענה לדרישת האמנים ולדחף שבער בעצמותיו.
הוא שכר ציוד צנוע והתחיל להקליט מוזיקאים מכל הגילים והסגנונות. התקליטים הראשונים של גדולי האמנים הישראלים נעשו אצלו אז, והם נותרו אסירי תודה למאיר לאורך הקריירה. בין החלוצים: אריק איינשטיין, בני אמדורסקי, בצל ירוק, התרנגולים ואריק לביא. בבקרים המשיך מאיר לעבוד באולפני קול ישראל, ובערבים נסע בעקבות האמנים לאולמות שנשכרו לצורך ההקלטה.
המוניטין של מאיר התבסס במהרה. כדי שיוכל להציע לאמנים הרבים שרצו לעבוד עימו מגוון רחב של שירותים, היה עליו להצטייד במכשור נוסף. כאשר נוסדה הטלוויזיה הישראלית, בסוף שנות השישים, עלתה הדרישה לשירותי אולפן. נוסף על כך יצר הקולנוע הישראלי, אשר היה עדיין בחיתוליו, הזדמנויות חדשות למלחינים, ואלה חיפשו מקום ליצור בו את המוזיקה שלהם.
שמעון ויסמן ומאיר אשל באולפן החדש
על רקע זה החליט מאיר לייסד את אולפני ההקלטה. האולפנים הוקמו ברחוב פרוג בתל-אביב ונחנכו ברוב פאר והדר לקראת 1969. המנהלים והבעלים היו אשל ושמעון ויסמן, שעזבו את רשות השידור ויצאו להרפתקה חדשה: ישראקול (שם האולפן נגזר, כמשחק מילים, משם הרדיו של רשות השידור, 'קול ישראל'). אליהם הצטרף כשותף בן-ציון גול.
לאחר זמן לא רב פרשו ויסמן וגול מן השותפות.
בשנים שלאחר מכן הקליטו אצל מאיר אשל מיטב אמני ישראל. טוב, בעצם לא היה אז כמעט אף אחד אחר בשטח...
מאוחר יותר, כשהגיעו אחרים, רכשו ציוד חדיש ונוצרה תחרות, האולפנים לא נותרו מאחור. מציוד מונופוני עברו לשני ערוצים (סטריאו), ואחר כך לארבעה ערוצים!
לא חלף זמן רב, והמוזיקאים המקומיים כבר יכלו להאזין לנפלאות ההקלטות בשמונה ערוצים שנעשו מעבר לים. אחד מהם זימר בחוסר סבלנות: "ישראקול, ישראקול, ארבעה ערוצים – זה הכל". ושוב, לא הייתה ברירה אלא לקדם את האולפנים לשמונה ערוצים, ואחר כך לשישה-עשר.
מאיר ואריק לביא
בתחילת שנות השמונים התחוללה מהפכה של ממש: אולפני אשל ייבאו מכונת הקלטה וקונסולה חדישות של עשרים וארבעה ערוצים. חדר העריכה שופץ אף הוא והפך
לאולפן העריכה המצויד והמבוקש בישראל, ודרך המכונה שלנו לחיתוך תקליטים עברו רוב האלבומים שיצאו בישראל באותה תקופה – תקליטים מקומיים ותקליטים לועזיים בהדפסה מקומית.
עשר שנים מאוחר יותר, האולפנים ברחוב פרוג לא עמדו עוד בעומס הגובר של הלקוחות ובצרכים הטכנולוגיים החדשים. נוסף על התזמורות הגדולות צמחו מסביב גם הרכבים קטנים יותר. המוזיקה האלקטרונית שלטה אז במצעדי הפזמונים, וההקלטה הדיגיטלית החלה להתפתח. בשעה טובה ומוצלחת עברו אולפני אשל למשכנם החדש ברחוב ריב"ל, קומפלקס מרווח ומפואר בהרבה, שהוא מעונם מאז. אולפן העריכה הדיגיטלי שחנכנו אירח בשנים שלאחר מכן את מיטב הקלאסיקות העבריות, פינק את היצירות בעריכה מחדש (רי-מאסטרינג) ושלח אותן לחנויות על גבי תקליטורים.
לאולפן A הכנסנו מיקסר ממוחשב, ובעזרתו נעשתה העבודה בערוצים רבים נוחה ומאורגנת היטב. מערכות ההקלטה הדיגיטליות הייחודיות שלנו מחליפות אט-אט את מכשירי ההקלטה האנלוגיים.
כעת לא קונים ציוד חדש פעם בעשור – עולם האודיו הוא עולם מרגש, דינאמי ומלא התרחשויות, ואנחנו מציבים לעצמנו אתגרים מקצועיים, מתחדשים ומתעדכנים כעניין של שגרה.
כל הציוד המשוכלל הזה מאפשר לנו להשתמש בכלים הייחודיים לנו – הידע, האנשים והאמנות שאנחנו מטפחים כבר כמעט ארבעה עשורים – ולהמשיך לעשות היסטוריה.
הקלטה - 1970
דון מקלין אוכל אמריקן פיתה - 1981